חוג ג'ו ג'וטסו

ג'ו ג'וטסו

"ג'ו ג'וטסו" בקאנג'י
ג'ו ג'וטסו
ארץ מקור  יפן  פותחה לאורך השנים על ידי סמוראיים ואזרחים

אימון ג'ו-ג'וטסו ביפן, בסביבות 1920"ג'ו ג'וטסו" הנו שם כולל לאמנויות לחימה בהן עשו שימוש הסמוראים. בעבר היו קיימות שיטות ג'ו ג'וטסו רבות ושונות, שלא היה ביניהן למעשה כל קשר. שיטות ג'ו ג'וטסו שונות הן המקור לג'ודו, לאייקידו ולג'ו ג'יטסו ברזילאי. כמו כן טכניקות ג'ו ג'וטסו מהוות חלק נכבד מהסילבוס של אמנויות לחימה נוספות, ביניהן קרב מגע ודניס הישרדות.

ראוי להבדיל בין הג'ו ג'וטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנין ג'וטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן.

שיטות ג'ו-ג'וטסו שונות התמקדו בלחימה בכלי נשק, נעילות מפרקים, הטלות ובריחים, או חבטות שונות. פרוש המילה ג'ו-ג'וטסו: ג'ו – "עדין", "רך" , ג'יטסו – "טכניקה" ומכאן נגזר המושג "טכניקה עדינה" או "טכניקה רכה". במבט על ההיסטוריה של אומנות מרתקת זו, ניתן ללמוד כי למעשה שורשיה של אומנות זו אינם ברורים להבדיל מאמנויות לחימה אחרות כמו קרטה, ג'ודו, אייקידו שיש להם אב מטווה דרך שממנו נוצרה השיטה, לג'ו-ג'וטסו אין מקור רשמי ברור להתפתחותה.הידע, הועבר ממורה לתלמיד בדרך של לימוד כתורה שבעל פה מאב לבן בצורה סודית מישפחתית.כדי לנסות להבין את שורשי השיטה, אנו צריכים לדמיין את צורת לחימתם של הסמוראים.כלי הנשק המרכזי של הסמוראי הייתה החרב היפנית האגדית – קטאנה.תורת הלחימה בחרב נקראה – קן ג'וטסו (טכניקת חרב). ולימדה שימוש נכון בחרב, שליפה וחיתוך מהיר ללא מעצורים. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב.לעתים נתקלו סמוראים אלה במיקרים בהם לא יכול לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר וכך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו.עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף.בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את הטכניקות של הג'ו-ג'וטסו ומכאן שיש קשר הדוק בין אמנויות לחימה סיניות ובין אומנות הג'ו-ג'וטסו של הסמוראים.אומנות הג'ו-ג'וטסו נקראת גם "אומנות אם" כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות (לדוגמה:ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ג'ודו, ואף חלקים מהנין ג'וטסו) המבוססות על אותם עקרונות בסיסיים של ניצול תנועה וחוסר שימוש בכוח של המגן כנגד התוקף.

 ג'ו ג'יטסו מודרני בישראל

בסוף המאה ה-19 נדד הג'ו ג'וטסו והגיע לאירופה על ידי מורים יפנים. בשנת 1961 הביא יהודה ואז דיאס את הג'ו ג'וטסו מאירופה לישראל, ופתח את ההתאחדות הבינלאומית לג'ודו בישראל. בשנת 1990 הקים סנסיי אמיר ברנע את גוף "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל" שהינו גוף הפועל תחת "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו". במרוצת השנים הכשיר סנסיי ברנע מספר רב של חגורות שחורות בדרגות בכירות וחלקם אף המשיכו לקורסי מדריכים ומאמנים והינם מאמנים פעילים במספר סניפים בארץ. סנסיי אמיר ברנע הינו בעל חגורה שחורה דאן 7 ומשמש כנציג רשמי בלעדי של W.J.J.K.O [ארגון הג'ו-ג'יטסו והקובודו העולמי] ו- W.J.J.F [ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו] והוא היחידי המורשה לבחון ולהסמיך חגורות שחורות מטעם גופים אלו. בנוסף סנסיי ברנע מרכז את ענף הג'ו-ג'וטסו במסגרת קורסי המדריכים בביה"ס להשתלמויות במכללה לחינ"ג במכון ווינגייט.

בתחילת שנות ה-90 מוסד הג'ו ג'וטסו לעמותה רשומה על ידי סנסיי אורן גורגוב ומספר חגורות שחורות, ושמה של העמותה "איגוד הג'ו ג'יטסו בישראל". בארץ יש מספר סניפים ואלפי חניכים המתאמנים ברחבי הארץ. השיטה פותחה בארץ לרבות הג'ו ג'יטסו + קרבות מגע מלא, הטלות, בריחים וכדומה. סנסיי אורן גורגוב הוא היחידי בישראל שמוסמך להעניק חגורות שחורות מטעם איגוד הג'ו ג'יטסו בישראל והוא הנציג הרשמי בישראל של המועצה העולמית של ארגוני הג'ו ג'יטסו ( W.C.O.J.J.O